סוכרת

ד"ר שמואל לויט כתב מאמר על הברור והידוע. סוכרת מבוגרים , או סוג 2, אינה מחלה חשוכת מרפא שאינה ניתנת לריפוי. ניתן להביא סוג זה של סוכרת להפוגה מוחלטת ולשחרר את המטופל מן התלות בתרופות ואף מאינסולין.

כל מי שעוסק בנטורופתיה יודע זאת. ד"ר אטקינס אמר זאת לפני שנים. סוכרת סוג 2 פוגעת באחוז הגבוה ביותר של חולי סוכרת בעולם. אנשים לא יודעים זאת כי רופאים לא טורחים ללמד ולידע. כאשר מגיע אלי מטופל עם רמות סוכר בדם של 97, 100 ואני אומרת לו שהוא צריך להיזהר, התגובה הנפוצה היא "אבל זה בטווח" ו "הרופא לא אמר לי כלום". סוכר 100 זה כבר הטווח האפור. זה שלב קדם- סוכרת ובו כבר יש איזו שהיא הפרעת אינסולין. כפי שד"ר לויט ציין בכתבה, סוכרת סוג 2 קשורה לאי סבילות לאינסולין. בסוכרת סוג 1 הלבלב של החולים פגוע, ולכן הם לא מייצרים כלל אינסולין. בסוג 2 הגוף מפריש כמויות גדולות של אינסולין אך הן נשארות בדם. אלו 2 מחלות שונות לגמרי עם אותו שם. 

לסוכרת יש שלבים. השלב הראשון הוא אי-סבילות לאינסולין אך אם לא משנים את התזונה - הגורם העיקרי - ואורח חיים (פעילות גופנית, מתח) מגיעים לשלב מתקדם בו כבר ייצור האינסולין נהפך לתת-נורמלי. 

החשיבה שרק עודף משקל גורם לסוכרת היא מוטעית. העובדה שאנו מזדקנים גורמת לתהליך שהתאים מפתחים בכל מקרה תנגודת לאינסולין במידה כזו או אחרת. התזונה שהתאימה לנו בגיל 20 לא מתאימה לנו בגיל 50. 

לצערי, רוב הרופאים דוחפים מטופלים לשימוש באינסולין. כל העת מתפרסמים מחקרים שהזרקת אינסולין תורמת לבריאות החולה. אך אם רמת האינסולין בדם גבוהה, אין צורך להוסיף. אנו צריכים לגרום לגוף לחזור לתפקוד תקין ולגרום לכמות האינסולין שבזרם הדם להיכנס לתאים.

על-פי תפיסה זו טוען ד"ר לויט שהתפיסה הרפואית לפיה הסוכרת גורמת לניוון בלתי- הפיך של תאי הלבלב היא מיתוס. התאים אולי משותקים מבחינה תפקודית, אך הם קיימים וחיים וניתנים לשיקום, לפחות חלקם. אני רואה זאת במטופלי באופן קבוע. אנשים הפסיקו טיפול של כדורים והזרקות וחזרו לחיים. לגוף יש מנגנון הסתגלות אדיר. לדברי ד"ר לויט, מספיק שרק % 10 מתאי הלבלב ישובו לתפקד כדי שהחולה לא יזדקק לתרופות ואינסולין.

ומייד, יצאה כתבה של 2 פרופסורים אשר מחו על דבריו של ד"ר לויט, עם כמובן טיעונים רבים הנתמכים במחקרים רבים עד כמה אין בעיה עם מתן אינסולין.

אני יכולה רק לספר שלפני מספר שנים הגיע למרפאה גבר בשנות השישים המוקדמות. אשתו סיפרה שהוא סבל מרמות סוכר גבוהות גבוליות והרופא המליץ שיתחיל עם אינסולין. הגבר סירב אך הרופא חזר על ההמלצה בכל ביקור עד שהוא נשבר והסכים. התוצאה היא נזק בלתי הפיך לכליות. כיום הוא ללא אינסולין ועם בעיית כליות קשה. על זה נאמר - יש מחקרים ויש קליניקה.

עלינו להימנע מלהפוך את הנהנתנות לאובססיה המבזה את הגוף הפיזי. במו ידינו אנו יוצרים בריאות או חולי. בידינו הברירה האם לחיות נכון.